הפרעה דו-קוטבית
על פי האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי (APA), הפרעות דו-קוטביות הן קבוצה של מחלות נפש הגורמות לשינויים משמעותיים במצב הרוח וברמות האנרגיה. אנשים עם הפרעה דו-קוטבית חווים תקופות מתחלפות של מאניה (או היפומאניה) ודיכאון.
סטטיסטיקה
- ההפרעה הדו-קוטבית משפיעה בדרך כלל על אנשים בגילאי 15 עד 44.
- בשנת 2011 היא דורגה במקום ה-2 בשנות חיים מותאמות-נכות (DALYs) באירופה.
- בארה"ב, 2.8% מהמבוגרים חווים הפרעה דו-קוטבית מדי שנה, כאשר יותר מ-80% מסווגים כחמורים.
- ההפרעה משפיעה על גברים ונשים באופן שווה (2.9% לעומת 2.8%).
- שיעורי האבחון השגוי נעים בין 10% ל-40%.
- בקרב תאומים זהים, אם לאחד יש הפרעה דו-קוטבית, לשני יש סבירות של 40% עד 70% להיות מושפע גם כן.
הסטיגמה סביב ההפרעה הדו-קוטבית
ההפרעה הדו-קוטבית לרוב אינה מובנת כראוי ונתונה לסטיגמה. רבים מאמינים שאנשים עם הפרעה דו-קוטבית אינם יציבים כלל ועוברים כל הזמן ממאניה לדיכאון. אף שחלקם עשויים לחוות אפיזודות מעורבות, סטריאוטיפ זה אינו מדויק עבור רובם.
בתקשורת, אנשים עם הפרעה דו-קוטבית מתויגים לעיתים קרובות כ"משוגעים" ומוצגים כאלימים או כמי שאינם מסוגלים לנהל חיים נורמליים. תיאורים כאלה מחזקים סטיגמות מזיקות. ספרים כמו Another Kind of Madness מאת סטיבן הינשו ממחישים את ההשפעה ההרסנית של סטריאוטיפים אלה.
כמו כן נפוץ שאנשים מבטלים את ההפרעה הדו-קוטבית כמעין תנודות מצב רוח בלבד, ובכך מזלזלים בחוויה. חיים עם הפרעה דו-קוטבית כרוכים באתגרים משמעותיים המשפיעים על כל היבט בחיים, כולל מערכות יחסים ותפקוד יומיומי. ניהול המצב מחייב שגרה קפדנית ובריאה ומאמץ מתמשך.
חשוב לציין שלאנשים יש הפרעה דו-קוטבית; הם אינם מוגדרים על ידיה. השפה חשובה, ולכן יש להתייחס לאנשים כמי שיש להם הפרעה דו-קוטבית ולא לכנותם דו-קוטביים.
הסטיגמות סביב ההפרעה הדו-קוטבית עלולות להרתיע אנשים מלבקש עזרה. התקשורת לעיתים קרובות מייפה או מזלזלת במצב, בעוד שסטריאוטיפים מזיקים מציגים את מי שיש להם הפרעה דו-קוטבית כחלשים או כלא מסוגלים. סטיגמה כפולה זו יוצרת פרדוקס: ההפרעה הדו-קוטבית נדחית כלא אמיתית או נתפסת כסימן לחולשה אישית.
תסמינים ושלבים
אבחון שגוי נפוץ, שכן תסמיני ההפרעה הדו-קוטבית עשויים לחפוף למצבים אחרים כמו הפרעת קשב וריכוז (ADHD), שימוש לרעה בחומרים, סכיזופרניה והפרעות אכילה. אבחון וטיפול נכונים הם קריטיים.
- שלב מאני, התנהגויות אימפולסיביות ומסוכנות (למשל, הוצאות מופרזות, הימורים)
- שלב מאני, חוסר עכבות
- שלב מאני, תוקפנות
- שלב מאני, צורך מופחת בשינה ובאוכל
- שלב מאני, היפר-מיניות
- שלב דיכאוני, מצב רוח נמוך מאוד
- שלב דיכאוני, עייפות
- שלב דיכאוני, שינויים במשקל
- שלב דיכאוני, הפרעות שינה (נדודי שינה או שינה מרובה)
- שלב דיכאוני, מחשבות אובדניות במקרים חמורים
אבחון ההפרעה הדו-קוטבית
הפרעה דו-קוטבית מסוג I
מאופיינת בלפחות אפיזודה מאנית אחת. דיכאון עשוי להופיע או לא.
הפרעה דו-קוטבית מסוג II
כוללת אפיזודה דיכאונית מג'ורית אחת או יותר ולפחות אפיזודה היפומאנית אחת.
הפרעה ציקלותימית
מורכבת מתקופות של תסמינים היפומאניים ותסמינים דיכאוניים שאינם עומדים בקריטריונים של אפיזודות מג'וריות, ונמשכת לפחות שנתיים.
גורמים
- גנטיקה
- היסטוריה משפחתית מגבירה את הסיכון.
- מבנה המוח
- חוסר איזון במוליכים עצביים כמו סרוטונין, דופמין ונוראפינפרין.
- גורמים חברתיים
- אירועי חיים מלחיצים וטראומה עלולים לעורר אפיזודות.
- שימוש לרעה בחומרים
- עלול לעורר או להחמיר את ההפרעה.
לסיכום, ההפרעה הדו-קוטבית היא מצב נפשי רציני אך ניתן לטיפול. אבחון מדויק, הבנה וטיפול מתאים יכולים לסייע לאנשים לנהל את תסמיניהם ולנהל חיים מספקים. חיוני לערער על הסטיגמות ולתמוך במי שחיים עם הפרעה דו-קוטבית תוך הכרה במציאות של חוויותיהם.