מתח עם שותפים לדירה: איך לפתור בעיות עם שותפים בזמן בידוד

אוקיי, אז אתם נשארים בבית כדי להציל חיים ברחבי העולם (כל הכבוד על זה!).

המצב הזה נמשך כבר ימים, אולי אפילו שבועות?! דבר אחד ברור: זה מצב חדש שאנחנו מסתגלים אליו. כמובן, ייתכן שאתם מהסוג שנשאר בבית כל היום ממילא, אבל עכשיו השותף לדירה גם איתכם, כל הזמן. בין אם אלה השותפים לדירה, המשפחה, או בן/בת הזוג, נראה שאפשר להגיד בבטחה שזו הפעם הראשונה שאתם איתם בלי אפשרות להפסקה ארוכה יותר מקניות במכולת.

לא משנה כמה מעריכים או אוהבים מישהו, זה יכול להיות מצב מסובך. קודם המצב הכללי של הקורונה וההפצצה המתמדת של חדשות קטסטרופליות גורמים לנו לחרדה, ללחץ, לעצבנות וכו', אבל להיות 24/7 עם מישהו בתוך בית או דירה זה אתגר חדש לגמרי.

אז מה אפשר לעשות כדי שהזמן הזה יעבור בצורה חלקה ככל האפשר?

קודם כול, צריך להגדיר בבירור את המרחב האישי. אני כבר שומעת אתכם אומרים "אבל אנחנו גרים בחדר אחד, אני לא הולך/ת לשבת באמבטיה שלי", למה לא? עכשיו הזמן להיות יצירתיים.

קוראים ל"מרחב אישי" המרחק הפיזי בין שני אנשים, וזה יכול לחול בסביבה חברתית, בעבודה או במשפחה/עם שותפים לדירה. המרחב האישי הזה הוא הבועה שלכם, המגן האישי שלכם, המקום שבו האאורה שלכם יכולה להתפשט, שכבת הריקנות הזו שבה אפשר להרגיש את האוויר הרך סביבכם… הבנתם, זה המרחב בינכם לבין כל בן אדם אחר.

במצב הזה אקרא למרחב האישי הזה המרחב הבטוח שלכם, כי לכל אחד יהיה צורך במרחב שונה בהתאם לאישיות או לרגש של הרגע. לפעמים המרחב הבטוח יהיה בראש שלכם ותוכלו לשבת ולעשות מדיטציה גם כשמישהו נמצא באותו חדר. לפעמים תצטרכו להיכנס לחדר אחר ולשים אוזניות כדי להיות בטוחים שאינכם רואים או שומעים אף אחד; ברגע כזה גם האמבטיה תעשה את העבודה, כל עוד אף אחד לא מפריע.

הייתי ממליצה שיהיה לכם מקום ששייך רק לכם, מקום שבו אתם מרגישים טוב, לא משנה כמה אתם כועסים, עצובים, מתוסכלים או זועמים. זה יכול להיות המיטה, פוף בפינת החדר, מזרן היוגה, הכיסא הגיימינג… ותבהירו שאם אתם יושבים, שוכבים או אפילו עומדים שם, זה אומר שאתם לא רוצים להיות מופרעים!

אחר כך צריך לקבוע גבולות, וכדי לעשות זאת, צריך לתקשר.

והנה זה בא, תקשורת, שמעתם את המילה הזו כל כך הרבה פעמים, אבל מי באמת יודע מה זה אומר?

בואו נתחיל בלמה אולי לא תמיד אתם הכי טובים בכישורי תקשורת. שמעתם פעם על עיוותים קוגניטיביים? זה מונח מהודר לומר: מחשבות שגורמות לכם לתפוס את המציאות בצורה לא מדויקת. כשמדובר בתקשורת, יש הרבה עיוותים קוגניטיביים שיכולים להשפיע על הכישורים שלכם.

מהם העיוותים הקוגניטיביים הנפוצים?

• קטסטרופיזציה: "התפיסה של אירועים קטסטרופליים ללא כל סיבה מוצדקת לכך."
• שגיאות ייחוס: יש כאן 3 אפשרויות. 1) להאמין שאחרים הם הגורם לרגשות ו/או לבעיות שלנו, 2) להאמין שאנחנו אחראים לרגשות, להתנהגויות או לבעיות של אחרים, ו-3) הנטייה להאמין שאי אפשר להשתנות.
• דרישות: אמונות נוקשות לגבי איך צריך להיות: אתם, אחרים ואפילו החיים. תזהו אותן דרך מילים כמו "צריך", "לא צריך", "היה צריך", "לא היה צריך", "תמיד…", "אף פעם…" וכו'.
• עיוותים באופן עיבוד המידע: זה יכול להיות הכללת יתר, הסקת מסקנות כלליות מעובדה בודדת. יכולה להיות גם נטייה לתייג הכול, זה שחור או לבן, אין אמצע. אחד שקורה מאוד לעיתים קרובות בזוגיות הוא להאמין שאפשר לקרוא מחשבות, שיודעים מה האדם השני מרגיש ולמה הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג, כשכמובן, לא באמת יודעים. האחרון כאן יהיה לקחת באופן אישי משהו שהאדם אמר או עשה, מתוך אמונה שזו תגובה כלפינו.
• רציונליזציה: "הנטייה למזער או אפילו להכחיש את הבעיות, הזכויות ו/או ההעדפות שלנו."

מה אפשר לעשות כדי לשפר את כישורי התקשורת ולתקן את העיוותים הקוגניטיביים?

קודם כול צריך לעבוד על כישורי השיחה. זו היכולת שלכם לתקשר עם מישהו או עם קבוצת אנשים.

דעו איך להתחיל שיחה, בחרו את המקום והזמן הנכונים עבורכם ועבור האדם השני.

הקשיבו בקשב רב למה שהאדם השני אומר, שאלו שאלות, הראו שאתם מתעניינים במה שיש לו לומר.

אם מתעניינים במה שנאמר אבל אין שאלות, עדיין אפשר לעודד את האדם השני להמשיך לדבר.

אפשר להראות שמקשיבים באופן פעיל על ידי הדגשת משהו שנאמר ו/או על ידי הבעת אמפתיה כלפי האדם השני.

זכרו, לפעמים האדם השני לא צריך שתפתרו לו את הבעיה, רק שתהיו שם, תקשיבו ותראו שאכפת לכם. זה לא אומר שאי אפשר לתת דעה על מה שנאמר, זה רק אומר שלפעמים אפשר גם ללמוד להקשיב ולא להגיד כלום: תופתעו כמה זה נדיר.

היו ישירים וכנים, אבל זכרו, לימדו אותנו לתקן אנשים, לשתף המלצות, להגיד מה אנחנו חושבים וכו'. בהקשר מורכב כמו בידוד, לפעמים באמת אין יותר מה להגיד חוץ מלהכיר בתחושות או במחשבות של האדם. אחר כך, למצוא את הזמן המתאים לסיים.

אל תפריעו.

אני רואה אתכם אומרים "אני יודע/ת מתי ואיך לדבר" או "הבעיה היא כשאני כועס/ת על מישהו, הבעיה היא כשיש בעיה", נכון? פתרון קונפליקטים נראה כמו עולם שונה לגמרי, אז מה כדאי לעשות? כשמתעורר קונפליקט, זה הזמן, יותר מתמיד, להיות אסרטיביים. הנה הנוסחה הקסומה, נקראת תהליך התנהגות/רגש/הצעה. זו טכניקה פשוטה שיכולה לפתור מצבים קשים.

קודם, תארו את ההתנהגות שיצרה את הרגשות השליליים שאתם חשים. ככל שתפתחו את השיחה מוקדם יותר, כך ייטב. כשמישהו שומר משהו בפנים, יש נטייה להפוך אותו לגדול יותר ממה שהוא באמת, כי זה הסתובב בראש זמן מה והספיק להטריד אותנו נפשית שוב ושוב. זה גם יאפשר לכם להיות פחות במצב תקיפה במהלך השיחה, מה שיאפשר לאדם השני להיות פחות במצב הגנתי.

השלב הבא הוא לא הקל ביותר, אבל הוא חשוב.

צריך לבטא לאדם השני איך ההתנהגויות האלה גורמות לכם להרגיש.

כן, שמעתם (קראתם) נכון, צריך לבטא את הרגשות, כך:

כשעשית ____ זה גרם לי להרגיש ______.

*מלאו את החסר עם: מתוסכל/ת, מוטרד/ת, כעס, מאוכזב/ת, מתוסכל/ת וכו' (יש לכם את גלגל הרגשות להציץ בו במידת הצורך).

השלב האחרון הוא להציע הצעה שיכולה לשפר את המצב ואת הרגשות שלכם.

אפשר לבקש (בעדינות) מהאדם השני לשנות עכשיו את המילים או ההתנהגויות הבעייתיות, או לעבוד על שינוין בעתיד. הבינו שזה אולי לא יהיה מיידי כפי שהייתם רוצים. שינוי לוקח זמן. אפשר גם להציע אלטרנטיבה לקונפליקט, למצוא משהו שיאפשר פתרון לבעיה. אם אין פתרון ברור, או אולי אין פתרון או שינוי אפשרי, אז זה הזמן להתפשר.

זה בסדר לטעות, ואף יותר טוב לקבל, להכיר ולהתנצל.

כהערה אחרונה, הייתי ממליצה על הספר Mistakes Were Made (But Not by Me): Why We Justify Foolish Beliefs, Bad Decisions, and Hurtful Acts מאת Carol Tavris ו-Elliot Aronson. הוא מסביר עד כמה המוח מסוגל להימנע מהאמת הקשה: אני טועה. הדבר הכי טוב לעשות הוא ללמוד לראות מתי טועים ופשוט להגיד, "אני מצטער/ת, טעיתי / עשיתי טעות". ולעצור בדיוק שם. לא להוסיף שום סיבה, תירוץ, כלום. זה לא יהיה קל בהתחלה, אבל זה עשוי לשנות את החיים ואת הקשרים שלכם.